החלטה בתיק בש"פ 5809/13

1.        לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 7.8.2013 (עמ"ת 10589-08-13, השופט ד' צרפתי) שהוגשה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בהחלטה זו התקבל עררה של המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה מיום 6.8.2013 (מ"ת 56640-06-13, השופט ד' פורת) לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

רקע והליכים קודמים

2.        כנגד המבקש הוגש ביום 27.6.2013 כתב אישום, המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק (עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952), גניבה בנסיבות מיוחדות (עבירה לפי סעיף 384א(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) וקשירת קשר לעשות פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין). זאת, לאחר שנחשד במעורבות באירוע של גניבת צאן.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו. במסגרת הדיון, הציג בא-כוח המבקש גרסה לפיה המשיב עבד למעשה בשירותו של המתלונן באותו דיר שממנו נגנב המקנה. לפי גרסתו של בא-כוח המבקש, בלילה שבו ארעה הגניבה הגיעו לדיר שני שודדים - הנאשם הנוסף בפרשה וחשוד שטרם נתפס - אשר הכו את המבקש ואיימו עליו שאם יספר על הגניבה יאונה לו רע.

4.        בהחלטתו של בית המשפט השלום נקבע כי מאחר שבא-כוחו של המבקש מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר ומאחר שהוצגה חלופת מעצר ראויה, ישוחרר המבקש בתנאי שיתייצב בבית המשפט בכל עת שיידרש. כן נקבע בהחלטה כי להבטחת התייצבותו של המבקש הוא יפקיד סך של 10,000 שקל, יחתום על התחייבות על סך של 15,000 שקל וכן תינתן ערבות צד ג' של אדם נוסף על סכום של 15,000 שקל.

5.        על החלטתו של בית המשפט השלום הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי. בעררה טענה המדינה כי לא ניתן ליתן אמון במבקש ששהה בארץ ועבד בה ללא אישורים. בא-כוח המבקש התנגד לקבלת הערר. ראשית, טען בא-כוח המבקש, כי בניגוד למתואר בהחלטתו של בית המשפט קמא, הוא מעולם לא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה או לקיומן של עילות מעצר. בהמשך הדברים, הכחיש בא-כוח המבקש את האישומים המיוחסים למרשו, מלבד השהייה הבלתי-חוקית בארץ. עוד הוסיף וטען בא-כוח המבקש כי שותפו לכאורה בגניבה שוחרר זה מכבר למעצר בית, ועל כן אין להורות על מעצרו.

6.        בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערר ביום 7.8.2013. בהחלטתו, התייחס תחילה בית המשפט המחוזי לטענות בדבר היעדר הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה, והבהיר כי השגה בעניין, ככל שזו קיימת, צריכה להיעשות אל מול בית משפט השלום. בנוסף לכך, הבהיר בית המשפט המחוזי כי ממילא הוא התרשם שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למבקש, בין היתר בהתבסס על הודאותיו של המבקש עצמו. בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, וזאת בשל החשש הקיים להימלטותו מן הדין - בהינתן העובדה שהוא תושב השטחים (להבדיל ממי שנטען להיות שותפו לעבירה). בית המשפט המחוזי סבר כי בכל הנוגע למי שהינו תושב הרשות קיים בעת הזו חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין. כן קבע בהקשר זה כי בעניינו של המבקש לא מתקיימים החריגים שנקבעו בבש"פ 10418/08 טאלאקה נ' מדינת ישראל (15.12.2008) (להלן: עניין טאלאקה) לגבי שחרור של תושבת הרשות לחלופת מעצר בישראל.

בקשת הרשות לערור וטיעוני הצדדים

7.        הבקשה למתן רשות לערור מופנית כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי, ובמסגרתה המבקש מעלה מספר טענות המצדיקות, לטעמו, מתן רשות לערור. ראשית, מצביע בא-כוח המבקש על כך שהבקשה נסבה על החלטת שחרור שנהפכה בערר, וכן על כך ששופט בית משפט השלום קיים מספר דיונים בעניין, והתרשם מהמבקש, מאביו ומן הערבים המוצעים, עובדה שהקנתה לו יתרון משמעותי על פני בית המשפט המחוזי. עוד מוסיף המבקש כי לאחר ששוחרר (בעקבות החלטת בית משפט השלום) הוא התייצב לדיונים בעניינו, ולא נמלט מאימת הדין. בא-כוח המבקש סבור כי מחלוקת בין ערכאות קודמות ביחס לאפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר עשויה להוות עילה למתן רשות לערור (בהפנותו לבש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל (11.6.2012) (להלן: עניין מלכה)). שנית, נטען כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה לקביעתו של בית משפט זה בבש"פ 3756/05טורשאן נ' מדינת ישראל (21.4.2005) (להלן: עניין טורשאן), שבה הוחלט על שחרור נאשמים שהם תושבי השטחים בתנאים, הגם שלחלק מהם היה עבר פלילי. שלישית, נטען כי קיים חשש לפגיעה העלולה להיגרם למבקש אם תידחה בקשתו, בשים לב לכך שאם יורשע רק בעבירה שבה הוא מודה עונשו צפוי להיות קצר יותר מתקופת המעצר שכבר השלים. רביעית, טוען בא-כוח המבקש כי על אף קביעתן של שתי הערכאות הקודמות בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הרי שנוכח טענותיו בעניין, על בית משפט זה לבחון את חומר הראיות ולהורות על שחרורו של המבקש אם יתרשם כי לא מתקיימות בעניין ראיות לכאורה (בהפנותו לבש"פ 3220/12 אלפסי נ' מדינת ישראל(1.5.2012)).

8.        ביום 26.8.2013 הוריתי על מתן תגובה לבקשה. בתגובתה מיום 29.8.2013, התנגדה המשיבה לבקשה. ראשית, המשיבה סבורה כי מקרה זה איננו מצדיק הענקתה של רשות לערור בגלגול שלישי, בהעדרה של שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. בעניין זה טוענת המדינה כי הבקשה אינה מפרטת נסיבות פרטניות חריגות או פגיעה קשה ויוצאת דופן בזכויותיו של המבקש. שנית, גם לגופם של דברים סבורה המשיבה כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר, המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, הן לעניין הטענות בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והן לגבי החשש להימלטותו של המשיב. עוד דוחה המדינה את טענות המשיב בדבר הפליה לכאורה בינו לבין המעורב האחר באותו עניין, ומסבירה כי מדובר באבחנה המבוססת על כך כי אותו אחר הינו אזרח ישראל, שלגביו החשש מפני הימלטות איננו מתקיים.

9.        שני הצדדים זומנו לדיון בפני שהתקיים ביום 3.9.2013. בא-כוח המבקש חזר על טענותיו, וכן הדגיש כי לשיטתו מעולם לא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות החמורות של גניבה בנסיבות מיוחדות וקשירת קשר לפשע, להבדיל מאשר, לכל היותר, לעבירה של ניסיון לגניבה - וזאת בהמשך לטענה שהמבקש לא קשר עם האחרים אלא נכפה לשתף עמם פעולה. כמו כן, הדגיש בא-כוח המבקש את החשש שאי-שחרורו של מרשו מבטא גישה עקרונית השוללת שחרורם של תושבי שטחים לחלופת מעצר. בא-כוח המשיבה חזר על עמדתה של המדינה כי המקרה אינו מעורר שאלה עקרונית, וכי גם לא נגרם למבקש עוול, ועל כן אין הצדקה למתן רשות לערור. כן הדגיש בא-כוח המשיבה כי ההחלטה מהווה יישום של ההלכות הנוהגות לגבי שחרורם של תושבי שטחים לחלופת מעצר, ואין בו יותר מאשר ביטוי להתרשמותו של בית המשפט קמא מהמסוכנות העולה מן המעשים ומהעדרה של חלופת מעצר נאותה, וגם בשל כך סבר כי אין להיענות לבקשת הרשות לערור.

דיון והכרעה

10.      לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שאין מקום להיעתר לבקשה. מלכתחילה, ביקשתי לשמוע את טיעוני הצדדים על מנת לבחון אם החלטתו של בית המשפט קמא מעוררת שאלה עקרונית של מדיניות לגבי שחרורם של תושבי שטחים לחלופת מעצר. לאחר שמיעת הטיעונים ובחינה נוספת של הדברים נחה דעתי כי אכן ההחלטה אינה מעוררת שאלה עקרונית, והיא אך מיישמת את המדיניות הנוהגת בפסיקה, הבוחנת נתון זה לצד נתונים אחרים של הנאשם לצורך החלטה.

11.      כידוע, מאז תוקן חוק המעצרים (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010) ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים נדון ברשות בלבד. אמות המידה שעל-פיהן ניתנת רשות זו טרם גובשו במלואן, אך דומה שלפחות ביחס לעיקרי הדברים שוררת הסכמה. ככלל, יש להחיל על בקשה מעין זו אמות המידה הדומות לאלה שנקבעו בר"ע103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), בכפוף להתאמות הנובעות מן השוני במאטריה המשפטית וסוג העניינים שעומד על הפרק. דיון בנושא של מעצר "בגלגול שלישי" יישמע, אם כן, במקרים מיוחדים בלבד - מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (17.4.2011); בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-2 (8.8.2011); בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.8.2012) (להלן: עניין בביקר)). הנסיבות החריגות שעשויות להצדיק מתן רשות לערור טרם הוגדרו במלואן, אך ניתן לומר שהן נסבות על מקרים שבהם ההחלטה נגועה בפגיעה קשה וקיצונית בזכויות הנאשם או בשלום הציבור וביטחונו (ראו עניין בביקר, שם; בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל (31.1.2012), בפסקה 11).

12.      אינני סבורה שהבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית כללית מן הסוג שמצדיק מתן רשות לערור, והמבקש אף לא הצביע על נסיבות פרטניות חריגות שעשויות להצדיק זאת.

13.      בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בדבר הטעות לכאורה שנפלה בהחלטת בית משפט השלום לגבי מתן הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, לא מתקיימות העילות להענקתה של רשות לערור. טענה זו נבחנה הן בידי בית משפט השלום, במסגרת הבקשה שהוגשה לתיקון פרוטוקול ונדחתה ביום 28.3.2013, והן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בערר, אשר ציין כי בחן את חומר הראיות והתרשם כי אכן קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש.. קביעות אלו נטועות כולן בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ולכן, כאמור אינן מצדיקות הענקתה של רשות לערור.

14.      עוד יש להידרש לטענתו של המבקש בדבר השאלה המשפטית העקרונית, לשיטתו, אשר מעוררת הסוגיה של שחרור עצורים, שהם תושבי השטחים, לחלופת מעצר. אכן, סוגיה זו לכשעצמה הינה בעלת השלכות רוחב וכזו החורגת מעניינם של הצדדים. אולם, היא זכתה כבר לדיון בבית משפט זה, כפי שציין אף בא-כוח המבקש עצמו, וכפי שעולה גם מן ההחלטות אליהן הפנה בית המשפט המחוזי (ראו: עניין טורשאן; עניין טאלאקה). אשר על כן, טענותיו של המבקש בעניין נסבות על אופן יישום הלכה קיימת, ובנסיבות העניין לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, משנוכחתי כי הוא נדרש להלכות שנקבעו בעניין, כאמור לעיל (ראו והשוו: בש"פ 6977/11אלחבסה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.10.2011)).

15.      המבקש אף אינו יכול להיבנות מהטענה לפיה מתן החלטות מנוגדות בידי הערכאות הקודמות מצדיקה את קבלת בקשת הרשות לערור. בא-כוחו של המבקש הפנה כאמור בעניין זה לעניין מלכה, אך לא דק פורתא באשר למשמעותה. בעניין מלכה נדרש השופט י' דנציגר להחלטות מנוגדות שניתנו בעניין אך כנסיבה אחת מני רבות אחרות שהצדיקו באותו עניין הענקתה של בקשת הרשות לערעור (שם, בפסקה 12).

16.      בנסיבות אלה, אינני נדרשת לטענות הערעוריות שהעלה המבקש ביחס לגוף החלטתו של בית המשפט המחוזי, למשל טענות שהתייחסו לנסיבותיו האישיות ולאופן שבו היה נכון לשקללן או למשקלן של הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. לכך אין מקום בגדרה של בקשת רשות ערעור.